יום שלישי, 13 באפריל 2010

ראש בני ישראל דואג לכל נשמה

מספר פרופ’ הסופר: במשך תקופה מסויימת הייתי מסור כולי לאידיאולוגיה של "השומר הצעיר". האמנתי בה בכל ליבי והייתי משועבד אליה. הפעם הראשונה שבה ספגתי מהלומה ותפסתי שבעצם לא הכל כשורה בשיטת השומר הצעיר היה ב"פרשת מרדכי אורן".

הוא היה חבר השומר הצעיר ונציג הסוכנות בצ’כוסלובקיה וכשנתחוללה שם ההפיכה - אסרו אותו וטפלו עליו אשמה מוזרה, שכביכול הוא היה מרגל אנגלי. אנו, וכל אלה שהכירוהו, ידענו שזהו שקר וכזב. זה פשוט לא היה יכול לבוא בחשבון. אז תפסנו, שהקומוניזם שבו האמנו כל-כך - הוא מושחת ורקוב. אז תפסנו לראשונה, כי אכן יש אמת בכל הסיפורים על הודאות שהוצאו בעינויים ובסחיטה. הכרה זו זיעזעה את עולמנו.

בינתיים החליטה אמי לעזוב את הארץ והיא עברה להתגורר ליד אחותי באוסטרליה. כאן החלה פרשה די ארוכה שבסופו של דבר אילצה גם אותנו לעזוב את הארץ ולעבור לאוסטרליה כדי להימצא במחיצת אמי. עברנו לאוסטרליה והתגוררנו בעיר הובט שבאי טסמניה. באי זה חיים כ- 300.000 איש ובתוכם 30 משפחות יהודיות שהתגוררו כולן בעיר הובט. הם היו רחוקים מאוד מקיום תורה ומצוות, אולם שמרו על קשר כלשהוא ליהדות. היה להם "בית-כנסת" שאליו היו באים בשבתות ובחגים כדי להתפלל. רב לא היה להם. היה שם רק יהודי אחד שביחס אליהם נחשב כידען-זוטא והוא היה החזן, הקורא בתורה וכו’.

מובן מאליו, שכל צורת התפילה ומה שכרוך בה לא היו בדיוק בהתאם לדרישת היהדות. האנשים היו מגיעים אל "בית-הכנסת" במכוניותיהם וגם סדרי התפילה לא היו כנהוג וכמקובל, וזה כתוצאה מחוסר-ידע משווע. אבל זה היה אמצעי - הקשר היחיד שיקשר את יהודי המקום. הבית שלנו היה חילוני לגמרי: לא כשרות, לא שבת, לא יום-הכיפורים - ממש כלום. שום דבר דתי לא היה קיים בחיינו. נחשבנו כחילוניים גם ביחס ליהודי טסמניה. אפילו בחגים לא היינו הולכים ל"בית-הכנסת". ממש מנותקים לגמרי. התחלנו ללמוד באוניברסיטה. אני למדתי מתמטיקה סטטיסטית ורעייתי למדה פסיכולוגיה. הקשר שלנו היה אל עולם האקדמיה והמדעים ולא אל היהדות.

אך אז קרה דבר מעניין. אותו יהודי ששימש כחזן וכקורא בתורה נאלץ לעזוב את טסמניה. כך נשארו היהודים ממש בלי רועה. אנחנו לא ידענו מכל זה, כי היינו רחוקים מהווי הקהילה היהודית. לכן התפלאנו כשבאחד הימים הגיעה משלחת של הקהילה וביקשה לשוחח אתי. הם סיפרו לי על עזיבתו של אותו יהודי והודיעו לי חגיגית, כי הוחלט אצלם, שמהיום ואילך אהיה הרב והחזן והקורא בתורה... נפלתי מהכיסא מרוב תדהמה. פשוט לא ידעתי כיצד להגיב. כשהתאוששתי התחלתי "להסביר" להם שאנו חילוניים ואתאיסטים וכו’ ושאין לנו כל קשר לכל העניין הזה, ובחיים שלי לא ביקרתי בבית-כנסת.

להפתעתי, לא התפעלו האנשים מדבריי והסבירו לי, שאין הם מחייבים אותי להפוך למאמין או לשומר מצוות. הם "רק" דורשים ממני להיות חזן וקורא בתורה... "אבל אינני יודע כלום", טענתי. "אתה יודע הרבה", השיבה נציגות הקהילה, "אתה יודע עברית, אנחנו איננו יודעים"... "ובכן", סיכמו, "מהיום אתה החזן והקורא בתורה" - כך סיימו האנשים ועזבו אותי נדהם ומשתומם. לאחר מחשבה החלטתי, כי יש בזה משום הגשת עזרה סוציאלית לקהילה יהודית הזקוקה לתפילה ולקריאה בתורה, והגעתי למסקנה, כי אין זה נורא כל-כך מבחינתי.

הייתי מגיע ל"בית-הכנסת", משמש כחזן וקורא בתורה, מבלי שתהיה לדבר משמעות לגביי. האמת היא שלא ידעתי כלל איך עושים את זה. למזלי, זכרה רעייתי במעורפל את מנגינות התפילה והיא לימדה אותי. כך יכולתי להתפלל לפני התיבה כחזן ולא כקריין... הבורות שם היתה איומה. אני חושב שדוגמא אחת תוכל ללמד על עוצמתה. פעם ביקר במקום יהודי דתי מישראל והתפלל עמנו בשבת. הוא חידש לנו חידוש גדול: שאין אומרים "חזרת הש"ץ" לאחר תפילת ערבית...

אבל אט-אט, מבלי שנחוש בכך החלה היהדות לחדור יותר ויותר לחיינו. הקשר המתמיד שלי עם התפילות והתורה עשה את שלו. גם הדאיגה אותנו בעיית ההתבוללות וחשבנו רבות, כיצד להבטיח את תחושת ההזדהות עם היהדות אצל ילדינו. יותר ויותר הגענו למסקנה, כי ללא הנהגת אורח-חיים יהודי בבית - אנו מסכנים את יהדותם של ילדינו. הם כבר גדלו וחבריהם ומוריהם היו לא-יהודים, כך שהדרך היחידה שבאמצעותה אפשר היה להחדיר בהם את יהדותם - היו המצוות.

אני חושב שחברו יחדיו ארבעה גורמים והם הביאונו להחלטה לקיים מצוות: 1) השפעת התפילות והתורה; 2) הדאגה לעתידם של הילדים; 3) ויכוחים שהיו לנו עם מסיונרים. כאשר מצאנו את עצמנו מגינים על אורח-חיים שלא קיימנו אותו; 4) לימודי המדע. בעיקר הפילוסופיה של המדע, שניתצו את אליל המדע והראו לנו אותו בכל חולשותיו וקוצר השגתו - כשנוכחנו שהמדע אינו מוחלט כלל, חשבנו: מי אמר, אם כן, שקיום מצוות התורה זה פיגור ופרימיטיביות?! כתוצאה מארבעת גורמים אלה החלטנו לקיים מצוות. אבל חשוב לציין, שהיה זה לגמרי ללא אמונה. לא האמנו כלל בקב"ה ובאמיתותה של התורה. קיימנו אותה מתוך שיקול רציונלי קר ומחושב.

לא היה את מי לשאול מה עושים ואיך עושים. לא היה בנמצא יהודי דתי ברדיוס של אלפי ק"מ מטסמניה. כשכבר החלטנו לקיים את המצוות - גילינו, כי בעצם איננו יודעים כיצד עושים זאת. בלית ברירה אימצה אשתי את זכרונה (שהוא די טוב...) ונזכרה במצוות שונות שראתה בביתה בילדותה. כך התחלנו להדליק נרות-שבת, לקדש על היין, ליטול ידיים, לברך על המזון בשבת, להקפיד על האיסור לבשל ולנסוע במכונית בשבת וכהנה וכהנה. עשינו את כל זה וחשנו כי אנו עומדים רק בתחילת הדרך. שאלנו את עצמנו: מה עכשיו? מה הלאה? החלטנו להקפיד על הכשרות. אשתי נזכרה שיש לקיים הפרדה בין בשר לחלב. רכשנו מערכת כלים נוספת וכשאשתי הביאה אותה הביתה אמרה לי: אבל רק רגע, הרי הכלים הישנים שלנו הם לא-כשרים. כיצד מכשירים אותם?" לא היה לנו שום מושג כיצד מכשירים כלים. כך יצא, שהמערכת השניה היתה מונחת בארון ולא ידענו מה לעשות. לא היה עם מי לדבר ואת מי לשאול.

היתה זו מצוקה קשה מאוד. רצינו לדעת, רצינו ללמוד, אבל לא היה ממי. גם ספרים לא היו לנו. זה היה קשה מנשוא. אלא שאז נפל במוחי רעיון. מתוך התבוננות בסיפורי התנ"ך, שמתי לב לעובדה, שמאז אברהם אבינו היה בכל דור מנהיג, לא היתה תקופה ללא המנהיג שלה, אם זה משה ויהושע או שמואל ואליהו וכך הלאה.

אמרתי לעצמי: אם כל זה אמת, אם זה לא סתם דמיונות - הרי חייב להיות שגם בדורנו קיים מנהיג כזה. הרי לא ייתכן אחרת, ואם כן, הרי המנהיג הזה חייב לדאוג לכל יהודי ולעזור לו כשהוא פונה אליו. הרגשתי, שאם הוא אכן קיים, הוא חייב לשמוע אותי, והתחלתי להתפלל. לפעמים היתה זו תפילה שבלב, אך לעיתים הייתי מתפלל בקול ולפעמים אפילו בצעקות, בכיתי לפני הקב"ה והתחננתי לפניו: אתה מוכרח לשמוע אותנו! אם נכון כל מה שמסופר בתנ"ך - הרי ודאי שישנו מנהיג שמתפקידו לעזור לכל יהודי. אם כן, הוא חייב לעזור לנו לקיים את המצוות כראוי".

ואז קרה דבר שהיה לגבינו נס ממש, באחד הימים אני יוצא אל הרחוב והנה אני רואה יהודי דתי, יהודי שנראה כרב, ההולך ומשוטט ברחוב ועושה רושם שאינו יודע את מה שהוא מחפש. מיהרתי אליו וחיבקתי אותו בשמחה עצומה, מבלי שהוא יבין מה מתרחש כאן. לקחתיו אל ביתי ושוחחנו עמו שעות ארוכות, הוא לימד אותנו דברים רבים ואנו ישבנו כתלמידים ממושמעים ורשמנו מפיו כל הגה. מרוב שמחה והתלהבות אפילו לא שאלנו לשמו. הוא נפרד מאיתנו ואנו היינו מאושרים שיש בידינו לקיים את המצוות כראוי. כך התחלנו לשמור על מטבח כשר ועל מצוות נוספות. כעבור שנה חזר אותו רב לטסמניה, והפעם לימד אותנו את הלכות טהרת-המשפחה. בביקור זה שאלנו לשמו, ונודע לנו ששמו הרב חיים גוטניק ושהוא מתגורר במלבורן, לא מצאנו לנכון לשאול אותו, מה הביאו לטסמניה והוא מצידו לא סיפר לנו דבר על כך. כך הפכנו לבעלי-תשובה וכעבור שנים אחדות עברנו לעיר קנברה. עיר זו קרובה למלבורן וכך קיימנו קשר עם חסידי חב"ד במלבורן. על-ידי כך נודע לנו מה הביא את הרב חיים גוטניק לבוא אלינו.

במקרה נפגשה אשתי עם בתו, פנינה, וסיפרה לה בדרך-אגב כי גרנו קודם לכן בטסמניה. כשהיא שמעה זאת היא קראה בהתפעלות: מה אמרת? טסמניה? אוי, אספר לך דבר מופלא". היא סיפרה שלפני שנים קיבל אביה מכתב מהרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א ובמכתב הוא כותב לו, שעליו לנסוע בדחיפות לטסמניה. אביה התפלא מאוד על השליחות המוזרה, ל"קצה העולם" ממש, וביחוד שהרבי שליט"א לא כתב מהי מטרת הנסיעה. אולם הרבי מלך המשיח אמר - ולא שואלים שאלות. הוא נסע, וכשחזר, סיפר ששוטט ברחובות באפס מעשה, עד שלפתע רץ אליו יהודי, חיבקו בחום ובהתלהבות, הביאו אל ביתו וביקשו ללמדו איך לקיים תורה ומצוות...

כך סיפרה לאשתי בתו של הרב גוטניק, ואנחנו עמדנו נפעמים. כבר שמענו פעמים אחדות על הרבי מליובאוויטש שליט"א מלך המשיח, אולם לא העלינו על דעתנו, שהוא טרח וכתב מכתב מיוחד לרב גוטניק וביקשו לנסוע במיוחד אלינו כדי ללמדנו יהדות! אבל התפלאתי, מהיכן ידע הרבי שאנו זקוקים לעזרה? הרי מעולם לא כתבנו לו. ואז לפתע הזדעזעתי בכל גופי. נזכרתי באותן תפילות ארוכות שהתפללתי לקב"ה וביקשתי את עזרתו של המנהיג היהודי של ימינו. חשתי פיק-ברכיים נורא והתיישבתי על כיסא סמוך. פשוט לא האמנתי. לאט-לאט החל מוחי לקלוט את העובדה המדהימה: הרבי חש את תפילותי ואת מצוקתנו ואכן דאג לנו.

הגילוי הזה היה מסעיר ביותר. בהזדמנות הראשונה נסענו אל הרבי שליט"א וזכינו להיכנס אליו ל"יחידות". הרבי מלך המשיח שליט"א הקדיש לנו שעות ארוכות והטיל עלינו תפקידים רבים. ראינו אותו ב"יחידות" ובהתוועדויות, למדנו על המושג "רבי" ואז הפכו הדברים להיות פשוטים ביותר.

הסיפור האישי שלנו ממחיש היטב את האמור ב"תניא", שבכל דור יש את ה"ראש" של עם ישראל, שהוא ה"ראש" המרגיש את כל האיברים של הגוף עד הציפורן הקטנה והמרוחקת של הרגל, אנו ראינו זאת במוחש.

רצינו לחזור לארץ, אולם הרבי מלך המשיח ביקש שנישאר באוסטרליה ונקרב את הסטודנטים היהודיים ליהדות. היתה לי אז עמדה בכירה ביותר באוניברסיטה שבסידני והיתה לי השפעה רבה. ביתנו היה פתוח בפני הסטודנטים היהודיים ואצלנו היו יכולים לקבל תשובות ברמה אינטלקטואלית הולמת. לכן ביקש הרבי שליט"א שנישאר שם ושמחנו למלא את שליחותו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה